זה לוקח זמן…

"זה לוקח זמן"…

משפט ששומעים ממי שכאן.

מה זה – "זה"?

מה זה "הזה" הזה שלוקח זמן ?….

"זה" זה לדעת איפה מוצאים טחינה, סחוג ונענע?

או איפה יש את הקפה עם עוגת השמרים שמזכירה קצת את זאת של אימא?

או כמה אחוז נוצות אווז צריך שיהיה למעיל לפני שהחורף מגיע…? זה "זה"?….

מי שאומר את המשפט הזה – זה לוקח זמן,

יודע שה"זה" הזה הוא שונה אצל כל אחד…

אצל אחד ה"זה" הזה זה -כשהלב קצת פחות מרגיש שהוא עומד להתפוצץ מגעגועים,

ואצל אחר זה לא רק להתבונן על דברים מהצד, אלא גם לחוות אותם באמת.

ואצל רוב האנשים שאני מדברת איתם כאן, זה פשוט להרגיש בית.

ואצלי..

אצלי ה"זה" הוא דווקא הזמן, הזמן שלי לוקח זמן.

הזמן שיעבור וירגיע את האדמה המתנועעת תחת רגלי, הזמן שיעבור ויסדר את הדרכים לידועות לי, את הרגעים האלוהיים, היפים' האנושיים של החוויה היומיומית, שידברו אלי בשפה שבה אני מדברת לעולם, בשפת כל היהודה עמיחיים והיונות וולכיות החד פעמיות, בשפת ילדות שמתנגננת בבליל מבטאים, בשפת השלי.

והזמן ה"זה" הוא לוקח זמן, ודווקא לשבת ולחכות לו זה ה"זה" שלי, זה להשהות אותי, להשהות בי עוד פעימה של חוסר,

זה לוקח זמן, קחי נשימה. זה לוקח זמן.

ובינתיים, כדי שהזמן יהיה מואר –

אני מכינה חנוכיות.

שלב הבראשית-

אוספת חומרים

צינורות הרכבה של הילדים, זוכים לקבל ריסוס של זהב…

אוספת אותם

ומרכיבה מחדש.

חנוכייה אמיתית וזורחת-

עוד רציתי מהזהב הזה,

שיזרח עלינו,

ויאיר עלינו באור גדול –

יצאה חנוכייה מודולארית,

שדולקת ורוקדת איתי בפעימות מתואמות…

חנוכייה אחרונה מבטון,

כי אין זהב בלי אדמה, ורק כשיש שורשים אפשר לעוף באמת.

בטון של אדמה

שירגיע את האש

המשתוללת בה.

פזרו סביבכם,

אבקה של

אור,

זהב,

ודמי חנוכה.

געגועים עזים !

ימה.