בעקשנות של צמח המתרחק משורשיו

שׁוֹמֵעַ אֶת הַצִּפּוֹרִים הַנִּסְפָּגוֹת בַּאֲפֵלַת הָעֵץ. הֶחָלָל
נִּפְעָר כְּמוֹ פֶּצַע, הַזְּמַן נִּגָּר.
וְאֵין לִי אֶלָּא עַכְשָׁו,

אֲנִי מְטַפֵּס מִקַּרְקָעִית הַלַּיְלָה

בְּעַקְשָׁנוּת שֶׁל צֶמַח הַמִּתְרַחֵק מִשָּׁרָשָׁיו

 (אלי אליהו, מתוך "דמדומים", מתוך "אני ולא מלאך)

שואלים אותי, תגידי, איזה זה , איך את , ככה שמחה, צומחת, מתעופפת בין הדברים שקורים, עושה מתוך הבערה, יוצרת, ממלאת   עולמות בצבעים וצורות,  אפילו פורחת,  ובכל זאת, כל מה שאת כותבת ספוג בגעגוע שלא מרפה, שפוער את פיו בבור הבטן וכולו שואג – בית

ואני מחייכת, כי עברה עוד  שנה, שלמדתי בה, והבנתי בה. הבנתי בעיקר שאני לא רק משהו אחד, אני המון- אני. אני אמיצה, לפעמים, ובכל זאת העולם מצליח להיכנס לי רוב הזמן אל מתחת לעור. אני רוח שטות וצחוק,  ושמחה פראית ומשתוללת, רוח פרצים מתגלגלת בשדות, כדור של אושר מתפוצץ, ובתוך זה מקופלים להם בגדי העצב והסתיו, הבדידות והתהיה. מונחים, ומגולגלים האחד בתוך השני

,אני אוהבת להיות עם אנשים, ואני מתבוננת על אלו שהכנסתי לחיי השנה,  ואני נושמת אותם עמוק פנימה, עם כל אחד אני עוברת דרך שהופכת עם הזמן חכמה ומדויקת, כי הולכים בה שניים, דרך שמתרחבת ומצטמטמת במהירות הלב

אני אוהבת להתבונן ולצלם את הרגעים ההחולפים, ולאט לאט העיר שאני גרה בה נפתחת אלי, ומגלה את עצמה אלי, ואני אליה. והיא עמוסה באורות עדינים שבוקעים ממרפסות, ועצים אבהיים, שמשירים מעליהם שמיכה דקה של תחרה, מתנועעים ושרים שיר ערש, והיא כאן מולי בכל יופיה, ואני הולכת בה, והיא הולכת בי

 והעונות שוב מתחלפות בעצלנות, ואנחנו נשאבים אל תוך האור הבוהק הזה ובורחים מצעיף החשיכה אל תוך הבתים, ללגום את האהבה שלנו מתוך קעריות מקושטות,  ונזכרים איך חלמנו על הרגעים האלו, ואנחנו נותנים להם ללכת וזה טוב לנו

ואני מתבוננת על העשייה שלי בשנה שחלפה, ואני מתפוצצת מגאווה ואושר, על כל הנשים שהסטודיו שלי אירח, על הזמן היקר הזה שאפשרתי להן להיות עצמן, ולהתחבר עם הדבר החמקמק הזה, הקמאי, האותנטי, שבו אנחנו מאבדים את עצמנו ואת הזמן

ואנחנו עושות מעשי  אומנות, ואנחנו עושות  אפילו מעשי אומנות גדולים יותר, וחשובים יותר,  אנחנו נשענות, ומחזיקות, ופורקות ונקשרות  זו בנפשו של זו בתפרים של מעשה יצירה

 ורוב הזמן אמרו לי שזה לוקח זמן, וגם את התובנה הזאת אני אוספת לכיסים העמוקים של גיל 37

לא נאחזת בו,  חולפת יחד איתו, מחזיקה את כל הסודות הקטנים וההבטחות הגדולות, ורואה את עצמי הילדה ומחבקת,  משקיטה את הקולות והרעשים, ובוחרת להיות רכה ומדויקת

ככה בדיוק

השנה למדתי כמה מורכבת ועמוסה ומלאת רבדים יכולה להיות חוויה, וכמה נעים להתשחרר מלדעת – מה אנחנו כן, ומה אנחנו לא, ולתת לעצמנו להפתיע את עצמנו, גם אחרי שנים ארוכות  של היכרות

,את השנה החדשה אני מקבלת בזרועות שלוחות

 מלטפת את השורשים הקטועים שנישארו מאחור, כבר לא מנסה בעיקשות להחליף אותם, או להצמיח חדשים,  והאור מגיע, בדיוק    כשהיית מוכנה לו

כמו מורה דרך, כמו אלומת אור שמבהירה לי שהלב נכון

וכשהלב נכון הכול אפשרי

שתהיה שנה נכונה

אוהבת

ימה